סוכות הראשון שלי בארץ חקוק בזיכרוני עד היום כחוויה מיוחדת. כמובן שאני כילדה בת שבע שעלתה לארץ לא היה מושג מה זה סוכות ומה המנהגים, אבל גרנו בבניין רב קומות וכולנו היינו עולים חדשים היה שם ממש קיבוץ גלויות רק בקומה שלי היינו מצ׳ילה ברזיל אורוגואי וארגנטינה, דמיינו כך שבע קומות. היינו 28 משפחות והיו המון ילדים וכמו פעם גם אצלנו כל הילדים שיחקו יחדיו, הגדולים ארגנו פעילויות והקטנים נהנו מכל עושר הדמיון של כולם. כמובן בסוכות החליטו הגדולים שבונים סוכה, התחלקנו לצוותים וכל צוות הביא ודאג לדברים לסוכה. זה לא כמו היום סוכה ממתכת שבונים בדקה, אספנו קרשים ושגענו את השומרים באתרי הבניה, עלי ואחותי הטילו להביא סדין וכמובן לא ביקשתי פשוט לקחתי מהארון, לא זכור לי מה אמא שלי עשה כשראתה את הסדין שלה תלוי וממוסמר לקרשים של הסוכה. הכנו קישוטים מכל הבא ליד, גם קרטון ביצים שימש כקישוט ראוי והתנוסס לו במרכז הסוכה. הפעילות סביב המטרה המשותפת הכניסה בכולנו רוח של אחווה והמון מוטיבציה להכין ולהשתתף יחד, כל אחד עשה כפי יכולתו הקטנים והגדולים ללא יוצא מהכלל. לכולנו היה חשוב להעמיד את סוכתנו, יצירת המופת בזמן לפני החג. כמובן שהפרויקט לקח כמה ימים והיה צורך להעמיד שומרים בלילות כדי שהשכנים לא יבזזו לנו את פאר היצירה. כל לילה הגדולים ישנו בסוכה ושמרו למען כולנו. מאז התחלתי ללמוד אצל https://www.michaellaitman.com/he/
היום כשאני נזכרת זו הייתה אחת הסוכות המכוערות שראיתי בחיי, אבל בעייננו זו הייתה סוכה לתפארת, זה היה פאר היצירה של כוחות משותפים, אף אחד לא חשב לרגע מי עושה יותר או פחות. כול אחד עמל על פי יכולתו והעשייה המשותפת נתנה כוחות לכל אחד, היינו ממש כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם. זהו זיכרון ישן ומתוק וכשאני מתבוננת מה קורה היום ביננו, לא אומר שזה עצוב כי זה הטבע שככה מפתח אותנו ואנחנו צריכים לעבור את השלב הזה כמו את כל השאר. אט אט אנו מבינים היום שחוסר הקשר ביננו וההתבודדות של כל אחד בתוך המסך שלו לא מביאים אותנו למקום טוב ואם לא נעצור את עצמנו עכשיו פשוט נחדל מלהתקיים. אז היום ברוח החגים, ימי תשובה וחשבון נפש נחשוב כל אחד איך אני תורם לשלום ביננו, לשיח נעים וטוב בחברה, איך אחנך את ילדי ויחד כולנו נחזור לאחווה עד לאהבת לרעך כמוך