כל כך רציתי לפצח את הקוד של המקובלות כילדה, אבל הסוד נשאר סוד לאורך כל שנות ילדותי. הייתי מביטה בקנאה בחברת המקובלים, אלו שידעו להגיד את הדבר הנכון, להיראות כמו שאמורים להיראות, לקפוץ, לצחוק, לקלל, להשתייך. תמיד החסרתי פעימה, לא התאמתי למקצב הנכון.
אני לא יודעת אם אפשר ללמד את זה למי שהתכונה החברתית לא יצוקה בו כתכונת יסוד. ברוך שפטרנו משנות בית הספר, אני כבר מבוגרת ואינני זקוקה עוד לאישור החברתי. נולדו לי שני ילדים עם השנים. האחת ביישנית ומסוגרת והשני, קוד חברתי מהלך. יודע בדיוק מה להגיד, מתי להתעניין רק בעצמו, איך למשוך את האחרים אליו. מי מהם המוסרי יותר? דווקא המבוישת היא ה"טובה" מבין השניים. האנוכיות של הבן היא, להפתעתי, בין היתר, מקור המשיכה של החברה אליו. למה זה ככה? השד יודע. למה החברה שלנו נמשכת אל אלו היודעים להעביר מסר שהם יכולים להסתדר בלעדיה?
אני מסיקה מזה שמשהו לא נכון בחברה עצמה. הערכים של נתינה ורחמים אינם ערכים מוערכים מספיק, וסליחה על משחקי הלשון. אנחנו צריכים לקחת את המושכות לידיים ולנהל את המשחק הזה עבור הילדים. להגדיר בבירור מה חשוב ומה לא, לתת לערכים חברתיים של נתינה והתחשבות את המעמד הראוי להם, כי זה חשוב הרבה יותר מהקניית ידע. היום החברה מתפלגת על פי נטיות הלב הטבעיות איתם נולד האדם ובערך עשרה אחוזים מהאוכלוסייה נולדו עם זה, עם הרצון לעזור. כשהם מתבגרים, רואים אותם משתלבים במקומות עבודה בהם נדרשות תכונות אלו, אבל בתקופת בית הספר הם לא מוערכים מספיק, ובקושי שורדים את המערכה רוויית האגו שבה ילד לילד זאב. אנו עדים לתופעות מחרידות של שיימינג, כך קוראים לזה היום. פעם קראו לזה חרם. התופעה הזו הייתה מחרידה גם אז, בזמני, אבל אז הילד המוחרם היה חוזר הביתה ונח קצת בבית לפני שהיה חוזר ליום נוסף של גיהינום. היום אין מנוחה. החרם ממשיך דרך הרשתות החברתיות והילד המוחרם מתמוטט נפשית מהלחץ החברתי המופעל עליו.
הגיע זמן שינוי, ויפה שעה אחת קודם.